בגיל עשרים, תמרה מרגישה חכמה מספיק, מנוסה מספיק, ואופטימית מספיק כדי להתחיל את חייה הבוגרים. היא עוברת לתל אביב עם חלומות שהם ספק שלה, ספק סצינות מסרטים הוליוודים.

הקריירה התל-אביבית של תמרה כוללת מיליון התחלות, מעט סיומים, והרבה ניסיונות בדרך: ברמנית בלילה, סטודנטית ומורה ביום, פילוסופית עמוקה כשהיא מתבטלת עם איציק השותף, וכל הזמן גם כותבת ומקווה לקבל יום אחד צ’אנס – וכאשר הוא בא, היא מסרבת לו, ובצדק. תמרה רודפת אחרי הצלחה אבל ההצלחה בורחת ממנה. היא מחפשת אהבה אך מוצאת רק מין. היא מתמודדת עם בעיות כלכליות ויוצאת מהן בעזרת ההורים. תל אביב מחדדת את הציניות שלה, ואיתה את הראייה הפסימית על החיים, עד ההחלטה לקום ולעזוב.

בספר הביכורים האוטוביוגרפי-למחצה שלה, כך חשבתי, משרטטת הסופרת בלה רבוי ברגישות, בשנינות ובחדות-אבחנה, את הסצנה התל אביבית הרוויה סמים, אלכוהול ורגעים סתמיים אך מעוררי מחשבה. הדיאלוגים השנונים והקצביים, התיאורים המדויקים והמחשבות החדות עד כאב, מציירים תמונה מצחיקה וכואבת של הכמיהה לעומק בתוך כל הרדידות, למשמעות בתוך כל הזיוף ולאהבה בתוך כל הסקס. אבל “גם אילו הייתי יודעת מראש כמה כאב העיר הזו הולכת לגרום לי,” היא מסכמת, “אין סיכוי שהייתי מוותרת על התהליך.”