אורלי

זה לא שאורלי סלדה מאנשים, היא פשוט הייתה רוויה מהם. את אלו במרחב הוירטואלי היא אהבה להשניא, היפים והנכונים בטלוויזיה נראו לה כמו בדיחה, והגירסה הפיזית ברחובות עשתה לה בחילה. בדירת שני החדרים הקטנה והמעוצבת שלה היא העבירה לילות מסוממים מכל הבא ליד, וימי ערפל, שאת רובם היא לא זוכרת. תקופת הביניים של גיל חמישים הייתה פתח לבלאגן של התנסויות. היא עוד לא הגיעה לגיל שבו ענתה על ההגדרה “סבתוש”, אבל מבט הרחמים מהדילר הצעיר ממנה בעשרים שנה חתם סופית את העובדה שימי הזוהר חלפו מזמן.

מכל השפע שיש לרחוב דיזנגוף להציע, היא הסכימה לקבל מעט. הירקן ברחוב הצדדי שמוביל לכיכר הגדולה, הקצב שנמצא במרחק של עשר דקות הליכה צפונה, ובית הקפה הפינתי שמוסתר כל כך טוב, עד שבקושי שמים לב שהוא שם. מנות קצובות ומבוקרות של “בחוץ” שאיזנו את כמות ה “לבד” האסטרונומית שהיא דאגה לשמר. אבל זה לא תמיד היה ככה. או לפחות, זה מה שהזיכרון שלה מספר לה. תאכלס, אי אפשר לדעת באמת. פיסות המידע משלושים השנים האחרונות נצרבו לה במוח כל כך חזק, עד לכדי יצירת תמונה שלא בהכרח תואמת את המציאות.

את פינת השקט שלה בגודל שישים המטרים היא הורישה מסבתה עוד בגיל שמונה עשרה, ומאז לא עזבה. חצי חיים יש בדירה הזו. חצי שמח, הרפתקני וחסר מעצורים. חצי שברח מעצמו ומהבדידות. חצי שיצר עולם דמיוני של מיליון מכרים, ואפילו לא חבר אחד. “אם היו לי את הכוחות הנפשיים להתמודד עם עצמי, כבר מזמן הייתי הולכת לפסיכולוג”, חשבה בזמן שיצאה להאכיל את חתולי הרחוב. תמיד בלילה ותמיד בשקט. אורלי לא הסכימה לקבל את העובדה שהפכה להיות הגברת עם החתולים, אבל ענדה את הסטראוטיפ בגאווה. תפקיד וועד הבניין התיישב עליה בול. היא דאגה לצעוק על השכנים הרועשים וזעפה פנים למראה צעירים מאושרים בזמן שהיא מתפללת שדלת המעלית תספיק להיסגר לפני שהם נדחסו לידה. בזווית העין היא יכלה לראות אותם צובטים אחד לשני את התחת, והשתדלה להדחיק את העובדה שאף גבר לא נגע בה כבר תקופה.

הפעם האחרונה זכורה לה היטב. קראו לו טל והוא היה נשוי. לא באושר כמובן. הם הכירו במסיבת יום הולדת של חברה משותפת. הוא הגיע גבוה, מוצלח ולבד. אורלי הגיעה אחרי שמדדה את כל השמלות שנותרו לה בארון, והתפשרה על הרע במיעוטו. הם הצליבו מבטים בחצר הענקית של אותה חברה. העיניים שלו נחו עליה כמה שניות יותר מידי, וגרמו לה לכזו תחושת חוסר נוחות, שהיא ברחה לחפש את השירותים. הבית המפואר העצים את הביטחון העצמי הנמוך ממילא שאורלי הגיעה איתו, ותא השירותים הענקי נתן את הגושפנקה לכך שבעלה של אותה חברה כנראה חירבן דולרים.
היא נעלה את עצמה בפנים, וממש כמו בסרטים, רכנה מעל הכיור. הדמות שהסתכלה עליה חזרה מהמראה הייתה שונה לחלוטין מהאישה הסקסית שנעלמה עם השנים, וקמטים טשטשו הבעות פנים שפעם החמיאו לעיניים הכחולות הבורקות שלה. עיניים שסובבו מבטים לפני שהתשוקה בהם כבתה. שיער שחור נאסף ברשלנות בניסיון לעשות קוקו גבוה תחת גומיה רעועה, ואסופת שערות לבנות בצבצה בין הקצוות השרופים. למזלה, השיניים היו ונשארו צחורות, והחיוך הענק לא נפגע. אורלי חידשה את האודם שמצאה זרוק באיזה תיק ישן יום קודם לכן, וניקתה שאריות מייק אפ מכתפיות השמלה. אח השמלה. זו שהיא קנתה בחנות יד שנייה לפני יותר מעשור. צבע כחול כהה, צמודה וארוכה. רזון תמיד היה הצד החזק של אורלי, ולא משנה כמה אכלה, גרם לא זז. חיטוב שקרי. הגוף המושלם, בלי לבלות יום אחד בחדר כושר, בלי לאכול שעועית מונבטת ברוטב מים, ובלי לאבד מהקסם שלו עם הזמן. אמנם הטוסיק עשה את שלו וצנח הודות לכוח המשיכה, אבל הרווח בין הירכיים נשאר.

ליד האסלה, על שולחן צד שנראה כאילו סברובסקי בכבודו ובעצמו הקיא עליו, הונחה ערימת מגזינים. אורלי פתחה אחד מהם ותהתה האם הקולבים בעלי הדופק מוקמו שם בכוונת תחילה. אולי הם המודל של החברה בזמן שהיא מקיאה את עצמה לדעת אחרי שאכלה עוגת שמרים באיזו מסיבת גן של אחד הילדים הבלתי נסבלים שלה. ואולי הם היו יעד לניתוח פלסטי נוסף שהיא תעשה בשנה הקרובה. אחד מתוך עשרות אחרות שכבר עשתה, ועדיין חושבת שאף אחד לא שם לב. כן חמודה, כי כולנו נולדים עם שפתיים מנופחות בצורה טבעית יוצאת דופן. אורלי הידקה את הגומיה סביב השיער, ויצאה החוצה.

טל עמד בחצר ליד המנגל ושוחח עם מזדקן אחר בגילו. כלומר, לא בדיוק מזדקן. בדרך להזדקנות. כמו כולם במסיבה ההיא. אנשים בגיל העמידה, או קרובים לגיל העמידה, מנסים להיאחז במה שעוד נשאר מהנעורים שלהם וקונים בכסף את מה שבגיל עשרים הגיע בחינם. אשליות בצורת מזרקי בוטוקס ומכוניות יוקרה של משבר אמצע החיים. תובנות של פסיכולוגיה בשקל על אורך החיים הקצר, שאם היו מגיעות בזמן הנכון, היו חוסכות לכולם את ההגעה למסיבה האקסטרה שופוני הזו.

אורלי דחסה את עצמה במרווח הצר שהשאירה דלת ההזזה של החצר, והתיישבה על כיסא פנוי ליד השולחן. ניגשה אליה חברה משותפת אחרת ופצחה בשיחה על כמות השנים שלא התראו. בתוך זמן קצר למדי היא שלפה את הנייד ואיתו אינסוף תמונות של הילדים המוצלחים שלה. אורלי הנהנה וחייכה בנימוס למראה הקרציות המגודלים ותהתה האם שלוש דקות ההתרברבות היו שוות את שלוש השנים בהן לא ישנה, דיממה מהפטמות בניסיון נואש להאכיל אותם ושיעבדה את שארית החיים שלה, כדי לזכות לנחת בערבון מוגדל בגיל השיער הלבן.

טל זיהה את המצוקה וניגש אליהן. חייך בפה מלא, משך לעברו את הכיסא הראשון שראה והציל את אורלי מהשיחה הנוראית שנקלעה אליה. הם הצליבו מבטים, דמיינו אחד את השנייה בעירום ובשנייה אחת לשניהם היה ברור איך הערב הזה הולך להיגמר. היא ידעה שהוא עצוב, הוא ידע שהיא בודדה ושניהם ידעו שללילה אחד הם ישימו את המציאות בצד, ולא יקחו אחריות על ההווה.

כשנגמרה המסיבה האיומה, אורלי הודתה למארחת, שיקרה לגבי הכיף שחוותה, ומיהרה החוצה. טל מיהר אחריה ותוך רגע קצר הם נעלמו אל הרחוב. הוא עצר מונית בצורה הכי ג’נטלמנית שאפשר ואפילו פתח למענה את הדלת. שרידי שרמנטיות שהחזיק בה פעם, ודעכה עם השנים. הנסיעה הייתה קצרה וקורקטית. שניהם שתקו. הנהג ניסה לפתח שיחה כלשהי, וכשל מאוד מהר. אחרי כמה דקות הגיעו לרחוב של אורלי. טל שילם כיאה לדמות שניסה להציג, והם יצאו מהמונית.

הוא החל לגעת בה עוד לפני שנכנסו לדירה. עמד מאחוריה, חפן את האגן ונשם לה לתוך הצוואר. אורלי סובבה את המפתח בידיים רועדות. ספק מתרגשת, ספק מנסה להיזכר מה עושים בסיטואציות כאלו. הם נכנסו לדירה בכזו מהירות, ששניהם כמעט מעדו. צחוק התפרץ החוצה, והקליל את האווירה. בשני המטרים שהפרידו בין הכניסה לבין הסלון הוא הספיק להפשיט אותה לגמרי, ובעצמו נשאר בתחתונים. חדר השינה נראה רחוק מידי בשביל הקושי העכשווי בדחיית סיפוקים, והם כיוונו עצמם לספה. כל האקט נמשך עשר דקות, והרגיש כמו נצח. אורלי הגיעה לאורגזמה מאוד מהר, וטל מיד אחריה. החלל התמלא בניחוח חמוץ של סקס מהול בזיעה. הבושם החריף שלו הורגש מקילומטרים והביא איתו את המחשבה על כמויות מבשם האוויר שהיא תצטרך לשפוך בכל הבית בשביל להיפתר מהזכרונות.

הם ישבו צמודים על הספה במשך כשעה וחצי, בלי לומר מילה. הדקות בשעון של הממיר התחלפו אחת אחרי השנייה והזמן זלג אל תוך הלילה. אף אחד לא טרח להדליק את האור מהרגע שנכנסו, ונראה ששניהם העדיפו את זה כך. גוון הבדידות שעטף אותם התמזג עם החושך מסביב ולרגע נראה כאילו לא קיים באמת. לרוע מזלם, לבדידות יש גם ריח, וכנראה שזה מה שמשך אותם אחד לשנייה מלכתחילה. הרווקות של אורלי הורגשה קילומטרים לפניה, והזוגיות של טל הייתה אשליה אופטית לנישואים לא בריאים ששני הצדדים רצו לצאת מהם, ולא ידעו איך. לערב אחד אלו היו רק שניהם. בלי ביקורת, בלי שיפוטיות, ובלי הרמת גבה. שתי ישויות עצובות בעולם מנוכר, שמוכר תחושת ביחד במסווה של משפחות וחברים. קצב חיים שמתקדם מהר מידי, ומרדף אחרי אושר פיקטיבי שלא קיים באמת, אלא אם כן מייצרים אותו מבפנים. שם. בתוך העלטה, טל הסתובב לאורלי, הסתכל לה בעיניים הכבויות, ולחש “תודה”.