יש סטיגמה טובה על הגיל השלישי. כולם תמיד חושבים לעצמם “אוי, תראו את האישה המבוגרת הזו. איזו חמודה”, או, “תראו את זוג הזקנים. איך הוא מחזיק לה את היד”. הם לא יודעים שזה פרק ב’ של החיים שלהם, והסיבה היחידה שהוא מחזיק לה את היד היא רק בגלל שהארנק שלו אצלה בתיק והוא מפחד שהיא תברח. ככה זה, כשאתה נתפס כחסר ישע וכל תפקידך בחיים הוא לעשות קולות של שטיח, כולם חושבים שאתה חמוד.
אני אף פעם לא הייתי כזו. חמודה. בעבודה כולם פחדו ממני. הייתי הבולדוג של המנכ”ל. מילה אחת לא במקום ואני נובחת, נושכת, משליטה טרור בין אורות הפלורסנט. גם בבית. הייתי נשואה שלוש פעמים. וכמו שהם פחדו להגיד לי לא כשרציתי להתחתן, ככה הם גם פחדו להגיד לי לא כשרציתי להתגרש. ואיך יגידו לא? עם התקפי האלרגיה שלי אף אחד לא יכל להגיד לי לא.
הגבר הראשון שהייתי אלרגית אליו עבד בזבל. וואו כמה שהוא הסריח. מה שהציל אותו זו המשכורת. הם מרוויחים טוב שם בזבל. גם אז וגם היום. עשינו שני ילדים וחיינו באושר ובמעט עושר תחת ערימות של תחליבי רחצה ובשמים צרפתיים מחו”ל. דווקא אליו לא הייתי אלרגית. לפחות בהתחלה. זה התפתח עם השנים. בכל הערה עוקצנית, בכל מבט שגרם לי להרגיש קטנה. אמנם הייתי עמוד התווך של המשפחה, אבל הרמיזות הקטנות לעובדה שאני כישלון מהלך והוא, כמובן, שיא השלמות, הצליחו לאשר לי מרשמים לאינספור כדורי אלרגיה לעשרים וחמש שנה. פחדתי לעזוב אותו כי לא ידעתי למה אני אלרגית יותר. למערכת היחסים המתעללת הזו, או לעצמי. היה לי רע, ולמרות הכל, נשארתי. תמיד היו לי מחשבות על כך שיכול להיות יותר גרוע ואולי עדיף הרע והמוכר, על פני חיפוש הטוב באמצע החיים. האלרגיה פסקה כשהוא עזב את הבית.
הגבר השני מאוד אהב אותי בזכות עצמי. הוא דאג להגיד לי את זה קצת לפני ההתעלמות היומית. חמש השעות הקבועות שלו בהן התייחס אליי כאילו אני אוויר. היה מסתכל עליי, אבל דרכי. לא רואה אותי. לא ממטר, ולא ממילימטר. כל בהייה כזו בחלל גרמה לי לגירודים. מהרגע שהחל להתעלם ועד הרגע שסיים, הספקתי להתמרח ולשבת מול המאוורר, מרימה את הציצים, כדי לאפשר לכל המשחות להיספג מבלי שאגרד את עצמי למוות. ככה חיינו. הוא, האלרגיות שלי, ואני במשך כמעט עשר שנים. כשהתגרשנו, החזה שלי נשם לרווחה וכל הקרמים נעלמו מהבית. העקצוצים בפטמות פסקו, הנפיחות ירדה, הפסקתי להגיע לבית המרקחת והחיים שבו למסלולם.
השלישי פחד להיות אלרגי ביחד איתי. פחד להסתכל למציאות בעיניים וברח לבית אבות בחו”ל, כדי לא להתמודד עם המציאות ברחוב. האלרגיות שלו רדפו אותו כל הדרך לעצי הקוקוס, ובסופו של דבר התפתחו למחלות חריפות יותר וגמרו אותו. גם בנות יענה קורסות כשצריך. הגופה שלו שכבה במשך שלושה חודשים בבית חולים בתאילנד, עד שהביאו אותו לארץ. כסף לא היה לו, אבל הפקידה במשרד החוץ, שהייתה נכדתו של המפקד שלו בצבא, נזכרה שהוא לחם פעם במלחמת יום כיפור. כנראה שגיבורים כן מתים, אבל לא מתחלפים.
היום אני אלרגית לכולם. אנשים מתקרבים אליי ואני מתחילה להתגרד. הרחמים בעיניים שלהם גורמים לי לפריחה. המבטים העצובים, והצביעות שנלווית לכל התהליך כשהם שוכחים אותי וממשיכים לדרכם. החמלה הכי קשה. היא מוציאה לי שלפוחיות. יש כמה שניות בהן הם בוהים בי בסתר, נזכרים בסבתא שלהם שאהבתה אותם פעם, ואז הולכים משם כאילו כלום לא קרה. כאילו אני משב ביוב לא רענן בדרך ליום העבודה העמוס שלהם.
כל אלו אלרגים לעצמם. כי אנחנו מזכירים להם את מה שהם יהיו עוד כמה שנים. והם מפחדים. כל כך מפחדים שיום יבוא וגם הם יחטטו בזבל כדי להשיג כסף לתרופות. כל כך מפחדים שהם משותקים מלצאת לרחובות, ולצעוק במקום מי שלא יכול. הם חולים באלרגיה הקשה מכל. האלרגיה שאני חולקת יחד איתם. זו שמתפרצת כשאנחנו רואים אי צדק, חווים עוולות, ולא עושים שום דבר.
אחרי שנחשפתי לכתיבה שלך אני חושב שהתיאור שלך למציאות, ממש מרגיעות ואף מסבות לי אושר, מ… ואני עדיין בתל אביב, אז תודה ! המשיכי לכתוב בבקשה